Lechem Mishneh Arakhim VaCharamim 7 – לחם משנה ערכים וחרמים ז‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) ההקדשות אין פודין אותן לא בקרקע^א, ולא בעבדים, שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות, שאין גופן ממון, שנאמר ״ונתן את הכסף״¹, אחד הכסף ואחד שאר המיטלטלין ששוין כסף, אפילו^ב סובין: (ב) כל הפודה קדשיו מוסיף חומש. ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש מוסיפין חומש, כמו שביארנו. ואף החומש לא יהיה אלא מן המיטלטלין. והחומש שמוסיף הרי הוא כהקדש עצמו, ודין אחד להם: (ג) הפודה קדשיו, אין החומש מעכב, אלא מאחר שנתן את הקרן יצא הקודש לחולין, ומותר ליהנות בו:⁠^ג
ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות עד שיתן החומש, שמא יפשע ולא יתן. אבל בשבת, מפני עונג שבת הותרו^ד לו לאכול ואף על פי שעדיין לא נתן החומש, והרי הגזברין תובעין אותו: (ד) קדשי מזבח שנפל בהן מום ונפדו, אם פדה המקדיש עצמו, מוסיף חומש כשאר ההקדשות. והמקדיש שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש, לא המתכפר בה שפדייה. והקדש ראשון הוא החייב^ה בתוספת^ו חומש, אבל הקדש שני אינו מוסיף עליו חומש, שנאמר ״ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו״ וכו׳ (ויקרא כ״ז:ט״ו), המקדיש, לא^ז המתפיס: (ה) לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה, בין קדשי^ח בדק הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום, או שהמיר בקדשי מזבח^ט, כשהוא פודה את השניה שחילל עליה, או את התמורה, לעצמו, אינו מוסיף חומש: (ו) המפריש אשם להתכפר בו ונפל בו מום, והוסיף עליו חומש וחיללו על בהמה אחרת, ונתכפר באשם אחר, וניתקה הבהמה שחילל עליה לרעיה, כמו שיתבאר במקומו, הרי היא^י ספק אם מוסיף עליה חומש, הואיל והיא קרבן עולה, והרי היא גוף אחר^יא וקדושה אחרת, או אינו מוסיף עליה חומש, מפני שהיא באה מכוח הקדש ראשון^יב שכבר הוסיף עליו חומש: (ז) קדשי בדק הבית אין עושין בו^יג תמורה, שלא דנה תורה בתמורה אלא בקדשי מזבח. כיצד, היו לפניו בהמת^יד חולין ובהמת^טו קדשי בדק הבית, ואמר, זו חליפת^טז זו, או זו תמורת זו, לא אמר כלום. אבל אם אמר, הרי זו תחת זו, או^יז הרי זו מחוללת על זו, דבריו קיימין, ויצאת הבהמה הראשונה לחולין, ונתפסה השניה.⁠^יח (ח) ואחד^יט קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחילה אלא בשוייהן. ואם עבר וחיללן על פחות משוייהן, אפילו הקדש^כ שוה מאה דינר שחיללו על שוה פרוטה, הרי זה פדוי ויצא לחולין, ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת דמים, וחייב להשלים את דמיו: (ט) כיצד, היתה לו בהמת קדשי מזבח שנפל בה מום, והרי היא שוה עשרה, ובהמת חולין ששוה חמישה, ואמר, הרי זו מחוללת על זו, הרי זו נפדית ויצאת^כא לחולין, אבל צריך להשלים החמישה:
וכן, אם היתה הבהמה הראשונה קדשי בדק הבית, הרי זו יצאת לחולין להיגזז ולהיעבד^כב, ותיכנס השניה תחתיה דין תורה. אבל מדבריהם צריך חקירת דמים אם היתה זו שחילל עליה שוה, או ישלים דמיה: (י) שמו אותה שלשה, ואמרו שזו בדמיה, אפילו באו אחר כן מאה ואמרו^כג של קודש^כד היתה יפה, אינו חוזר, הואיל וחקירת הדמים מדבריהן לא החמירו בה. אבל אם שמו אותה שנים, ובאו שלשה ואמרו שהונה הקדש בכל שהוא, חוזר: (יא) אין פודין את ההקדש אכסרה, אלא בחקירת דמים, כמו שביארנו. ואם פדה, יד הקדש^כה על העליונה. כיצד, פרה זו תחת פרה זו של הקדש, טלית זו תחת טלית זו של הקדש, הקדש^כו פדוי, ויד ההקדש על העליונה, אם היתה השניה יפה מן הראשונה ביותר^כז, לוקחין אותה הגזברין ושותקין, ואם אינה יפה, משלים^כח את הדמים, כמו שביארנו, ומוסיף חומש:
אבל אם אמר, טלית זו בעשר סלעים תחת טלית של הקדש, ופרה זו בעשר סלעים תחת פרה^כט של הקדש, אפילו היתה^ל של הקדש שוה חמישה ושלו שוה^לא עשרה, הרי זה מוסיף חומש ונותן שתי סלעים ומחצה, שהרי בדמים קצובים פדה. ושניה אינה טעונה חומש, כמו שביארנו: (יב) הפודה מיד ההקדש, משך במנה ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד במאתים, נותן מאתים, שנאמר ״ונתן את הכסף וקם לו״², בנתינת הכסף הוא שלו.⁠^לב משכו במאתים, ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה, נותן מאתים, לא יהיה^לג כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, והרי קנה במשיכה ונתחייב בדמים: (יג) פדה במאתים, ונתן הדמים, ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, כבר קנה בנתינת הכסף, ומושך את שלו, וזכה ההקדש במאתים.⁠^לד פדהו במנה, ונתן הדמים, ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים, מה שפדה פדוי, ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן, ואין אומרין כאן לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, שאפילו ההדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע, כמו שיתבאר במקומו, ואין ההקדש ראוי לקבל מי שפרע: (יד) המקדיש כל נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו, שההקדש מפקיע השעבוד^לה שקדם:
אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו, ותצא השדה לחולין, יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה, שהרי שעבודה עומד על קרקע זו. (טו) הא למה זה דומה, לשני לקוחות, שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך, ומכר לשני, שהיא טורפת מן השני: (טז) וכיצד פודין קרקע זה האיש^לו, משביעין^לז האשה או בעל חוב תחילה, כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדין, ואחר כך מכריזין עליה^לח שישים יום בבוקר ובערב, כמו שביארנו, ואומר^לט, כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו^מ על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו:
ואחר שפודין אותה, ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבעל חוב בחובו^מא. ואפילו^מב החוב מאה והשדה שוה תשעים, על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה:
אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה, כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים, אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה, אלא פודין אותה סתם, שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל: (יז) המקדיש כל נכסיו, ואחר כך גירש את אשתו, וגבת כתובתה מן הפודה מיד^מג ההקדש, אינה^מד גובה עד שידירנה הנייה שמא קינוניא^מה עשו על ההקדש, ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי ויישאל על הקדשו לחכם והיה חוזר^מו לו^מז. (יח) וכן, אינו נאמן לומר אחר שהקדיש, מנה לפלוני חוב עלי, או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קינוניא על ההקדש. ואפילו היה שטר ביד בעל חוב, אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות, כמו שביארנו: (יט) במה דברים אמורים, בבריא, אבל חולה^מח שהקדיש כל נכסיו, ואמר בשעה שהקדיש, מנה לפלוני בידי, נאמן, שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר, תנו אותה לו, נוטל בלא שבועה. ואם לא אמר תנו, אין נותנין לו^מט אלא אם כן היה בידו שטר חוב^נ מקוים, והרי^נא זה נוטל מן ההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר תנו, אין שומעין לו, אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו, נשבע וגובה מן הפודה, לא^נב מן ההקדש: (כ) מי שיצא עליו קול שהפקיר את נכסיו, או הקדישן, או החרימן, אין חוששין לו, עד שתהיה שם ראיה ברורה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.

הערות

¹ על פי ויקרא כ״ז:י״ט, או כ״ז:כ״ג, ע׳ פיהמ״ש לשבת י״ח:א׳, וע׳ להלן הל׳ י״ב הערה א.

² על פי ויקרא כ״ז:י״ט, ע׳ שבת קכח. תוס׳ ד״ה ונתן, וע׳ לעיל הל׳ א׳ הערה ו׳.

^א ת2: בקרקעות. וכ״ה במשנה בכורות ח, ט בכ״י רבנו, אך בסדר שונה מאשר כאן.

^ב ד (גם פ, ק): ואפילו. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא קמא ז., אך שם ט. כבפנים.

^ג בב1, ת3-1 אין כאן הלכה חדשה, כבד׳.

^ד ב1, ת3-1: התירו. וכך ד (גם פ, ק). ולנוסח הפנים מוסב על ׳קדשיו׳.

^ה ב1, ת3-1: שחייב. וכך ד (גם פ, ק).

^ו ב1, ת2-1: בהוספת.

^ז ד (גם פ, ק): ולא. אך לשון רבנו בכגון זה כבפנים.

^ח ב1, ת3-1: בקדשי. וכן בסמוך. וכך ד (גם פ, ק).

^ט בת3-1 נוסף: שנפל מום בהן. אך אין הבדל בין המיר בקדשי מזבח בעלי מומים או המיר בתמימים, ע׳ הל׳ תמורה א, יד.

^י ד (גם ק): הוא. וכן לקמן. אך מוסב על הבהמה.

^יא ד: אחד. אך בכתבי⁠־היד כבפנים. ע׳ ׳כסף משנה׳ שהיתה לפניו גירסת ד׳, ו׳לחם משנה׳ שדחאה.

^יב ת3-1: הראשון.

^יג בב1, ת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק). ולנוסח הפנים מוסב על קודש בדק הבית.

^יד כך ב1, ת3-1. א: בהמות.

^טו כך ב1, ת3-1, וכך היה גם בא׳, אך נוספה וי״ו בין השיטין, ע׳ בהערה הקודמת.

^טז ת2-1: חלופת. וכך ד (גם ק). אך במשנה תמורה ה, ה בכ״י רבנו כבפנים.

^יז בד׳ (גם ק) לית. חסרון העלול להטעות.

^יח בב1, ת3-1 יש כאן הלכה חדשה, כבד׳.

^יט ב1, ת3-1: אחד. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ בהערה הקודמת.

^כ כך ב1, ת3-1. א: הקדיש.

^כא ת1: ויוצאת.

^כב כך ב1, ת3-2. א: ולהעביד. ת1: ולהֵעָבֵיד.

^כג כך ב1, ת3-1. א: ואמר.

^כד ת3-1: הקדש.

^כה ת3-1: ההקדש.

^כו ב1, ת3-1: הקדשו. וכך ד (גם פ, ק).

^כז ת2: ביתר.

^כח ד: משלם. הפסיד את מובן המלה, ע׳ לעיל הל׳ ח׳.

^כט בד׳ נוסף: זו. אך לעיל בטלית לא הוסיף.

^ל בת3-1 נוסף: פרה.

^לא בב1, ת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^לב בב1, ת2-1 כאן הלכה חדשה.

^לג ד: יהא. וכן בהלכה הבאה. וכ״ה לפנינו בגמ׳ קידושין כט.

^לד בב1, ת3-1 כאן הלכה חדשה.

^לה ת1: את השעבוד. ת3: שעבוד.

^לו בד׳ לית. וחסרון הניכר הוא. ת3 (מ׳זה׳): זו מהאיש. וסומן קו למחיקה על ׳מהאיש׳.

^לז בת3-1 נוסף: את. וכך ד (גם פ, ק).

^לח ד: עליהם. אך ההכרזה היא על הקרקע.

^לט ת2-1: ואומרין. ת3: ואומדין. וכך ד. אך אין ענין לאומד כאן.

^מ בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא (גם אם קוראים ׳בַּשדה׳).

^מא ב1: חובו. ת3-1: את חובו. וכך ד (גם פ, ק).

^מב ד (גם ק): אפילו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים. בב1, ת3-1 נוסף: היה. וכך ד (גם פ, ק).

^מג ד (גם ק): מן. שינוי לשון לגריעותא.

^מד ד: אינו. אך מוסב על האשה.

^מה כך ב1, וכ״ה בא׳, ר׳ לקמן הערה 14. ת3-1: קנוניא. וכך ד (גם פ, ק), וכן בהלכה הבאה, וכ״ה במשנה ערכין ו, א בכ״י רבנו, אך אולי יש לקרוא את הקו״ף בחיריק.

^מו ב1 (מ׳והיה׳): ויחזור. וכך ד (גם פ).

^מז כך ב1, ת3-1. א: (מ׳אינה׳): ׳הרי זה מותר להחזירה, ואין אומרין שמא קינוניא עשו על ההקדש, שאילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי ויישאל על הקדשו לחכם והיה חוזר לו, ויש לומר שהוא צריך להדירה הנאה כדי להרויח להקדש, והדבר ספק בעיני׳ (וכאן נגמרת ההלכה). ככל הנראה זהו הנוסח הראשון שכתב רבנו, ואחר כך חזר בו ותיקן כבפנים, שכן גם בפיהמ״ש ערכין ו, א בכ״י רבנו היה כתוב בתחילה: ׳והלכה כר׳ יהושע׳, ואחר כך תיקן רבנו ל: ׳ועם היות מאמר ר׳ יהושע נכון, הלכה כר׳ אליעזר׳, כלומר: אע״פ שר׳ יהושע צודק בכך שיש שאלה להקדש, מכל מקום הלכה כר׳ אליעזר שצריך להדירה הנאה. וכנראה תיקן בשני המקומות באותו זמן.

^מח כך ב1, ת3-1. א: בחולה.

^מט בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.

^נ בב1, ת3-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^נא ב1, ת3-1: הרי (והקריאה בפסיק אחרי ׳לו׳ ולא אחרי ׳מקוים׳). וכך ד (גם פ, ק).

^נב ד: ולא. ע׳ לעיל הל׳ ד הערה 19.

(ו) המפריש אשם להתכפר בו וכו׳ – בפרק קמא דתמורה (דף ט׳) איתא בגמרא תרי לישני בלישנא קמא איבעיא לן אי בשני גופין ושתי קדושות מוסיף חומש ובל״ב משמע דלא מיבעיא ליה בשני גופין וב׳ קדושות דפשיטא ליה דמוסיף חומש כי קא מבעיא ליה כי הפריש אשם להתכפר והומם וחללו על אחר דהיינו ב׳ גופין אע״ג דהם קדושה אחת מוסיף חומש או דילמא כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש ואת״ל כיון דהוי קדושה אחת אינו מוסיף חומש היכא דנתכפר באשם אחר ונתן הראשון לעולה דהיינו ב׳ קדושות וגוף אחד מי אמרינן כיון דהוי ב׳ קדושות מוסיף חומש או דלמא כיון דהוי גוף אחד אע״ג דהוי ב׳ קדושות אינו מוסיף חומש ע״כ הוא לישנא בתרא שם בגמרא אע״ג דהלשון הפוך ומבולבל בנוסחאות הגמרא ומדברי רש״י ז״ל מתבאר שהכוונה כמו שכתבתי. ונראה דרבינו ז״ל פסק כלישנא קמא דמבעיא ליה בשני גופין ושתי קדושות ומשמע דאית ליה שני גופין וקדושה אחת או ב׳ קדושות וגוף אחד אינו מוסיף חומש וכדאמרינן בואת״ל בלישנא קמא משום דרבינו ז״ל אזיל לטעמיה דפוסק דכל את״ל פשיטותא הוא. וזהו שכתב רבינו ז״ל ונפל בו מום וחללו ונתכפר באשם אחר כו׳ דאי כלישנא בתרא או נתכפר באשם אחר מיבעי ליה דתרי קא מיבעיא ליה כמפורש שם דבעיא קמא שני גופין וקדושה אחת ובעיא בתרייתא שתי קדושות וגוף אחד ובעיא בתרייתא בואת״ל דקמייתא. ועוד אי רבינו ז״ל היה פוסק כלישנא בתרא הוה ליה למימר דבשתי קדושות ושני גופין מוסיף חומש ובשני גופים וקדושה אחת ודאי דאינו מוסיף משום דהוי את״ל ולדעת רבינו ז״ל כל את״ל פשיטותא הוא והבעיא בשתי קדושות וגוף אחד פשטוה ודוקא בב׳ קדושות וגוף אחד היה לו לרבינו ז״ל לומר דהוי ספק אלא ודאי פשוט מאד דפוסק כלישנא קמא וזהו שכתב והרי הוא גוף אחר וקדושה אחרת כלומר שני גופין ושתי קדושות. אבל הרב בעל כ״מ ז״ל נראה שגורס בדברי רבינו ז״ל והרי הוא גוף אחד בדלי״ת ומפרש דברי רבינו ז״ל בשתי קדושות וגוף אחד וסובר דמאי דקאמר והרי הוא גוף אחד ר״ל אע״פ שהוא גוף אחד והיל״ל דאינו מוסיף מ״מ מוסיף חומש. ומלבד שלשון והרי לפי פירושו דחוק מאד אי אפשר ליישב פירושו בלשון רבינו ז״ל כדכתיבנא אלא ודאי שהוא פוסק כלישנא קמא. ומ״מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי״ל כיון דאין החומש מעכב ומן התורה אחר שנתן את הקרן יצא לחולין פסקינן להקל בו ולכך פסק דבשני גופין ושתי קדושות דוקא הוי ספק אבל באינך הוי פשיטא דאין מוסיף חומש להקל על הנותן חומש דהמוציא מחבירו עליו הראיה כיון שכבר נתחלל ההקדש: (י) ואמרו שהונה ההקדש בכל שהוא חוזר – אף על גב דבגמרא לא אמרינן דמאי דקאמר וצריך לעשות דמים אלא אי קאי אאונאה או אביטול מקח אבל אפחות מכדי אונאה מנא ליה לרבינו ז״ל, י״ל דרבינו ז״ל פוסק כלישנא בתרא דקאמר ואי בעית אימא לעולם לא תיפוך וריש לקיש דאמר צריך לעשות דמים דבר תורה הוי אפי׳ בפחות מכדי אונאה ומינה דרבי יוחנן דאמר וצריך לעשות דמים מדבריהם איירי בפחות מכדי אונאה ורבינו ז״ל פסק כרבי יוחנן: (יג) ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע – בפ״ט מהלכות מכירה כתב ה״ה ז״ל מה שקשה על זה ע״ש: (יד) שהקדש מפקיע השיעבוד שקדם כו׳ – בפי״ח מהלכות מלוה כתב רבינו ז״ל דהסוגיא דפרק שום היתומים פירושה לדעת רבינו ז״ל היא דרבנן הוא מאי דאמרו הקדש מפקיע מידי שעבוד ולכך הקשו בגמ׳ דכיון דתועלת בזה להקדש אינו אלא דבר מועט למה תקנו חכמים כך ותירצו אמרו כן כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והרב בעל כ״מ ז״ל שם עצמו הרבה ליישב הסוגיא. ולי נראה לתרץ דהכי פירושה לדעת רבינו ז״ל דמלשון מתני׳ משמע דאין הפודה הבעל חוב עצמו דכן אמרו הפודה פודה על מנת ליתן לאשה בכתובתה וכמו שכתבו התוס׳ ז״ל ולכך הקשו בגמרא למה ליה למימר הפודה פודה כלומר למה יפדה אחר הבע״ח עצמו יכול לפדותו בדינר אחד ותירצו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהרואה שהבעל חוב עצמו לוקחו אינו סבור שנפדה אלא שלקחו בלי פדיון ויאמר שההקדש יוצא בלא פדיון לכך אמרו דיפדה אחר ויקח הבעל חוב ממנו כדי שיראו הכל שפדאוהו וממנו לקחו הבע״ח ולכך רבינו ז״ל לא הזכיר בכל פרק זה שהבעל חוב לוקח אלא מן הפודה ולא שיפדה הוא עצמו ולפ״ז מ״ש רבינו ז״ל בסמוך ולוקח אותה הלוקח אפילו בלא פדיון כדי שלא יאמרו וכו׳ ה״ק מה שאמר שהלוקח לוקח ולא יפדה הבע״ח עצמו הוא משום שלא יאמר הקדש יוצא בלא פדיון דהרואה בע״ח לוקחו סבור שבלא פדיון הוא ומ״מ לכל הפירושים משמע דלשון שלא יאמרו גזירה דרבנן הוי ופירש״י דהא דרבי אבהו בפ׳ בתרא הוי ואני לא מצאתי אלא על הא דאמר רב הונא המקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר ופגע בו יובל דיוצא ביובל דהקשו שם אפי׳ לא גאלו נמי ואמרו שם א״ל אביי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מנא לן מבן לוי וכו׳ וקשיא ליה דמדיליף מבן לוי מק״ו משמע דמדין גמור הוא דבן לוי ילפינן מקרא דממכר דאין יוצא בלא פדיון ובישראל ילפינן ק״ו מבן לוי והיכי קאמר שלא יאמרו דמשמע דהוי גזירה דרבנן ואפשר דמקרא דביובל יצא משמע אפילו בלא פדיון כלל אלא דרבנן הצריכוהו פדיון משום שלא יאמרו בעלמא שהקדש יוצא בלא פדיון ולזה שאלו מנא לן בעלמא דאין הקדש יוצא בלא פדיון מק״ו מבן לוי אבל בבתי החצרים דגלי קרא וביובל יצא מגזירה דרבנן הוא כדכתיבנא ודוחק: (טו) הא למה זה דומה וכו׳ – הר״א ז״ל בהשגות הזכיר שתי טענות להשיג על רבינו ז״ל. הא׳ דמה מכר אחד לשני כו׳. והב׳ טעמא דאי שתקת. וה״ה ז״ל בפי״ט מה׳ מלוה הודה לטענה דאי שתקת והוסיף מדעתו הטענה דמה מכר ראשון לשני ולא נזכר מהשגה זאת של הר״א ז״ל שגם הוא הזכירו כאן. ולתרץ לדעת רבינו ז״ל יש לתרץ לשניהם עם מה שתירץ הרב בעל כ״מ ז״ל לטענה הא׳ דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות נחת רוח יכולה היא לומר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך גם אני אומר לטענה ב׳ דע״כ לא קאמרי רבנן גבי אבדה לו דרך שדהו דהיכא דלקח האחד מארבעה בני אדם יכול לומר לו אם שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למרי׳ וכמו שפסק רבינו ז״ל בפי״ז מהל׳ טוען משום דהיה זכות לראשונים כל אחד בשדה שלו אבל לוקח זה שלא היה לו זכות מצד עצמו אלא מהרשות שנתנה לו היא שכתבה לו דין ודברים הוי כאילו פירשה דלו נתנה זכות זה ולא ללוקח ממנו וכיון שכן ודאי דאין יכול לומר מהדרנא שטרא למריה וזה קצת טעם לרבינו ז״ל: (טז) אלא פודין אותם סתם כו׳ – מה שהקשה הרב בעל כ״מ ז״ל להר״א ז״ל דכיון דלדעתו אין הקדש חל עליו מן הדין אלא כדי שלא יאמרו מה לי לר״ש יותר מחובו או כנגד חובו וכן לרבנן מה לי כפלים או פחות מכפלים י״ל דאם העולם רואים דמה שהקדיש הוא כנגד החוב דוקא לא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דכבר יודעים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא הגזירה היא שהם סבורים שיש בהקדש יותר מן החוב ויוצא אותו המותר בלא פדיון ולהכי יאמר דהקדש יוצא בלא פדיון וכשהוא נגד חובו לר״ש יטעו ויאמרו דאולי ההקדש שוה יותר דאי אפשר לצמצם ולכך הצריכוהו פדיון ולרבנן עד כפלים בדמים טועים העולם דהם סבורים ששוה יותר כפלים ממה ששוה דהם מעריכין הקרקע לעולם יותר ממה ששוה ולכך יטעו ויאמרו שיש שם מותר על החוב ויצא בלא פדיון המותר אבל כשהוא כפלים כולי עלמא ידעי דהוא כנגד החוב על הפחות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואינו יוצא ההקדש בלא פדיון דמעיקרא לא חל: (יז) אינו גובה עד שידירנה שמא קנוניא עשו על ההקדש וכו׳ – התוס׳ ז״ל בפ׳ שום היתומים (דף כ״ב כ״ג) פירשו בין בתירוצא קמא דאמר שם ע״כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכ״מ דברי הכל אדם עושה קנוניא בין בתירוצא בתרא שתירצו הכא בשאלה דהקדש קא מפלגי דיש לחלק בין קנוניא דרב הונא לקנוניא דמתני׳ דקנוניא דרב הונא הוי זוטרתי להפטר משבועה ובקל יבא אדם לעשותה אבל קנוניא דהקדש חמירא טפי ולא יבא האדם לעשותה בנקל כ״כ ובהכי תירצו לתירוצא קמא דרב הונא היכי שביק ר׳ יהושע ועביד כר״א דמדקאמר שכ״מ משמע אבל בריא עושה קנוניא ולר׳ יהושע אפי׳ בריא אינו עושה קנוניא ובהכי אתי שפיר דקנוניא כי ההיא דרב הונא מודה ר״י דעביד לה בריא משום דהוי קנוניא זוטרתי וכי פריך בגמ׳ לימא רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה מכ״ש פריך דכיון דרב הונא אמר אפילו קנוניא כי האי לא חיישינן כ״ש לקנוניא דמתניתין ור׳ אליעזר דאמר במתני׳ דחיישינן לקנוניא רבתי כ״ש דחייש לקנוניא זוטרתי ולית ליה דרב הונא א״כ רב הונא כתנאי אמרה לשמעתיה וכן בתירוצא בתרא דשאלה דהקדש הוצרכו התוס׳ ז״ל לחילוק זה משום הך קושיא גופא דכיון דאית שאלה בהקדש כב״ה דקי״ל הכי א״כ אמאי קאמר רב הונא דבריא עושה קנוניא אע״ג דמצי למעבד שאלה אלא ודאי דקנוניא זוטרתי כי ההיא עביד אע״ג דקנוניא רבתי כמתני׳ לא עביד היכא דאיכא שאלה ועל פי דרך הר״ן ז״ל בפרק אלמנה ניזונית ודחה דברי רבינו ז״ל על פי שיטה זו ואם כן לא ידעתי מה שהקשה עליו הרב בעל כ״מ ז״ל שלא חששו בגמרא לחילוקו דכפי שיטה זו בין בתירוצא קמא בין בתירוצא בתרא חששו מחילוק זה כדי ליישב לרב הונא. ולתת טעם לרבינו ז״ל נ״ל לומר דרבינו ז״ל פסק כסתם משנה דפרק שבועת הדיינים דאמרו שם (דף ל״ח:) נשבעין להקדש ופירשו להפרע מן ההקדש משום דסד״א דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש קא משמע לן והקשו (דף מ״ב:) מרב הונא דאמר דאין אדם עושה קנוניא ותירצו דרב הונא לא אמר אלא בשכ״מ אבל מתני׳ בבריא משמע דסתם מתני׳ קא אמרה דבבריא עושה קנוניא ולא עביד שאלה משמע דלא קי״ל כי תירוצא בתרא דגמרא דהיכא דאיכא שאלה לא עביד קנוניא אלא כי תירוצא קמא קי״ל וזה טעם נכון לדברי רבינו ז״ל דרבינו ז״ל אינו מחלק בין קנוניא לקנוניא כמו שחלקו התוס׳ ז״ל והר״ן ז״ל ומ״מ מה שחילק רבינו ז״ל בין בשעה שהקדיש לאחר שהקדיש ופירש מימרא דרב הונא דאיירי בשעה שהקדיש כלומר שעסוקין באותו ענין כדפירש הרב בעל כ״מ ז״ל ולכך כיון דאמרו סמוך להקדש סמכינן אטעמא דאין אדם עושה קנוניא בשכ״מ א״כ קשה עליו הסוגיא דפרק שום היתומים דהקשו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה דאמאי הוי כתנאי הא אי רב הונא אמר דאין אדם עושה קנוניא הוא היכא דאמר כן בשעה שהקדיש אבל מתני׳ גירש האשה אחר שהקדיש וחיישינן לקנוניא. מיהו לזה י״ל דהיכא דאמרו אחר שהקדיש מדלא אמרו בשעה שהקדיש חיישינן לקנוניא אבל גירושין אע״פ שעשאן אחר שהקדיש הרבה אין הוכחה במעשיו דנחית לקנוניא כמו באמירה שיש להוכיח דיש קנוניא בדבריו מדלא אמר כן בשעה שהקדיש. אבל מ״מ קשה הסוגיא דפרק שבועת הדיינין דמקשה מרב הונא על מתני׳ דנשבעין להקדש דהא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דמאי קושיא רב הונא לא קאמר הכי אלא כשאמרו בשעה שהקדיש אבל מתני׳ איירי שהודה אחר שהקדיש. מיהו לזה יש לומר ג״כ דמתני׳ סתמא מיתניא אפילו שהודה הלוה כן בשעה שהקדיש ומ״מ אי מה שכתב רבינו ז״ל חילוק זה הוא מטעם הקושיא שהקשו על הרי״ף ז״ל כדכתב הרב בעל כ״מ ז״ל לא היה לו להפריז על המדה ולומר דאפילו שיש בידו שטר מקויים ואמר תנו אם היה אחר שהקדיש לא מהני כלל דמי שתמה על הרי״ף ז״ל לא תמה על כך אלא היכא דאין בידו שטר מקויים אבל אם יש בידו שטר מקויים אפילו לא אמר תנו דין הוא שדבריו יועילו לפוטרו משבועה וכ״ש היכא דאמר תנו: (יט) נשבע וגובה מן הפודה לא מן ההקדש וכו׳ – הר״א ז״ל בהשגות אם מנה פקדון הוא אין צריך פדיון ופשוט הוא דמעולם לא חל ההקדש עליו וכיוצא בזה תירץ הרמב״ן ז״ל בעד הרי״ף ז״ל דקאמר שאפילו היכא דליכא שטרא אם אמר תנו נותנין דאיירי במנה של פדיון דמעולם לא חל ההקדש עליו ולא הוי גובה מנכסים משועבדים:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון